נועה תנוע

פרשת דברים, הפותחת את החומש האחרון בסדרה, מחברת בין שני אירועים היסטוריים, האחד נקודתי (דבריו האחרונים של משה לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל), והשני לדורות (הפרשה נקראת בשבת שלפני ט' באב). בהתחשב בקישור הזה, יש להתייחס גם להפטרה אותה אנו קוראים בצמוד, העונה לשם "פרשת חזון".

יש הבדל מהותי בין לשמוע על משהו, שזה מה שקורה לבני ישראל בפרשה, ובעצם בספר כולו – הם מקשיבים למשה, לבין לחזות במשהו – לראות אותו, להיות חלק מהחוויה. אפשר לתת המון דוגמאות, הנפוצה ביותר היא כמובן המסע לפולין (שגם איתו יש הרבה בעיות, אבל לא זה המקום). העיקרון ברור. לראות משהו במו עיניך גורם לך לתחושת שותפות, אחריות ועוד, שלא תמיד נגמרת מהאזנה בלבד. ומכאן המהות הכול-כך קריטית של ה"חזון".

נשאלת השאלה מהו החזון הזה, בו צפו בני ישראל. כדי להסביר זאת, יש לחזור למדרש על ט' באב. לפי המדרש, ביום זה חזרו המרגלים אל בני ישראל והוציאו דיבתה של הארץ רעה. בני ישראל נבהלו והתחילו לבכות, ובתגובה הבהיר להם הקב"ה: "אתם בוכים בכייה של חנם, חייכם שאקבע הלילה הזה בכיה לדורות". אבל גם פה לא הכול ברור. אנחנו יודעים הרי שבתי המקדש חרבו ב-ט' באב, אבל זמן רב צפוי לעבור עד אז. אם כך, מהי הבכייה לדורות כעת, בדור המדבר?

לפי המדרש, בני ישראל היו עם שוב המרגלים בסביבות 600 אלף איש. מאז אותו ט' באב הראשון, בכל ליל ט' באב היה משה מכריז וקורא לעם לצאת החוצה ולחפור קברים ולשכב בהם, כי במקרה וימותו, לא יישאר מי שיבצע את הקבורה. למחרת היה מכריז שוב, וכל החיים יצאו מקבריהם. רק שלא כולם נשארו בחיים, בסביבות 15 אלף איש היו מתים בכל סבב כזה. תהיתם תמיד איך נעלם דור המדבר – שהרי אנחנו יודעים שאיש מהם מלבד יהושע וכלב לא זכה להיכנס לארץ – הנה התשובה.

ומה קרה בשנה האחרונה, לפני שנכנסו לארץ, השנה בה נמסר להם ספר דברים? באותה שנה הם נכנסו לקבריהם, והנה יצאו כולם חיים. מההלם הם חזרו על התהליך עוד כמה וכמה ימים, עד שהבינו שאין פה טעות, אלא הקב"ה ביטל את הגזירה.

ובכן, זהו החזון. דמיינו את האנשים האלה רואים בכל שנה המונים מהם מתים, סתם ככה, בלילה אחד. דמיינו אותם חוזים בפניהם הנדהמות של חבריהם בשנה האחרונה, כשגילו שתמה הגזירה הזו. עכשיו דמיינו את פניהם, פני בניהם, נכדיהם וניניהם, כאשר חזו במו עיניהם בחורבן הבית. זו הבכייה לדורות, ואי-אפשר לברוח ממנה, מוכרחים להסתכל בה נכחה, לחזות. כי אם נעצום עין ונתעלם, לא נזכה לחזות באותו לילה בו יצאו כולם חיים מקבריהם – ליל התקומה.

(ומה היה אותו לילה אתם שואלים? בספירת הימים זה מאוד ברור – ט"ו באב. היום בו הותרו השבטים להינשא זה בזה, היום שעד היום הוא חג של אהבה. רק תפקחו עיניים ותסתכלו)

אתמול בבוקר, כמדי חודש, הלכתי להתפלל בכותל, פעולה שהיא לכאורה פעילות דתית שגרתית, שהפכה למלחמה חודשית על הזכויות הבסיסיות שלי. קוראי העיתונים וצופי המהדורות שביניכם כבר יודעים איך זה נגמר. עבור אלה שלא, הנה התקציר: יו"ר נשות הכותל, ענת הופמן, שלפה את ספר התורה והתחילה לצעוד איתו לכיוון קשת רובינזון, שם מותר לנו להתפלל. עבור השוטרים במקום, זה כנראה היה יותר מדי. הם התנפלו עליה, תוך איום על קדושתו של ספר התורה, וגררו אותה למעצר.

אני לא הולכת להתעמק פה בהסברים חוקיים (העבירה היא של המשטרה), או באבסורד הנורא לפיו נקבות לא יכולות להתפלל כאוות נפשן בכותל המערבי. אני יוצאת מנקודת ההנחה שכל קוראיי מודעים היטב לעובדה שהזכות לפולחן דתי היא זכות בסיסית, שכולם מודעים לאפליה הנוראית של נקבות בעיני הדת, שכולם מבינים שיש פה מלחמת חורמה על זכויות יסוד.

אופס. טעיתי. כנראה מצביעי, מפגיני וזועקי השמאל לא מצליחים להבין את זה.

כשחזרתי אתמול הביתה, לאחר יום ארוך ומייגע בכותל, מול תחנת המשטרה בעיר העתיקה, ובמשרד, הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את אתרי ספינות הדגל של המלחמה לחברה אזרחית שוויונית ופלורליסטית בארץ: הקרן החדשה לישראל והאגודה לזכויות האזרח. לתדהמתי, באף אחד מהם לא הוזכר האירוע, אף אחד מהם לא קרא לפעולה למען זכותי הדתית.

עברתי לפייסבוק, בדקתי את הסטטוסים והלינקים של כל מכריי בשמאל הרדיקלי יותר או פחות. כלום. שום התייחסות.

בכל שנה, כשמגיע מצעד הגאווה, אני מקבלת מאות הודעות, רובן ככולן עוסקות בסיסמא "אין גאווה בכיבוש", ומוסבר בהן איך אי-אפשר להלחם על זכות מיעוט אחד כשמקפחים אוכלוסיה אחרת. הם צודקים, זו באמת בעיה. אני רק תוהה איפה הם היו כולם אתמול, כשביד גסה נרמסו הזכויות שלי. כנראה "זכויות אדם" עבור השמאל הישראלי זה מונח נרדף ל"זכויות פלסטינים". כנראה הזכויות נעלמות כשמדובר, לא עלינו, בדתיים.

"מטות-מסעי", שתי הפרשות הסוגרות את ספר "במדבר", מכילות המון נושאים, החל בדיני הנדרים והתרתם וכלה בבנות צלופחד וההוראה לפיה הן אמורות להתחתן רק בקרב בני שבטם, למען לא תאבד הנחלה. מכל הנושאים הרבים, בחרתי להתמקד בסיפור אחד מורכב, אולי המרכזי המרכיב את הקריאה השבוע, והוא סיפור מלחמת בני ישראל במדיין על כל השלכותיו.

מלחמה זה לא כיף, ותמיד כשאנחנו מגיעים לפרשות המלחמות והקרבות זה עושה לי תחושה מאוד לא נעימה. בכל זאת, זה לא שונה בהרבה מהמצב שלנו כיום, וזה לא מצב שאני אוהבת. לא את המלחמות בין ישראל לעמים, לא את המלחמות בינינו לבין עצמנו, ולא את המלחמות של אדם בתוך עצמו.

ועדיין, כמה דברים יפים מאוד ישנם פה. דבר ראשון, מצאתי את המשפט המופלא הנ"ל: "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא". "מה, כולם חייבים בגיוס צבאי?" שאל הקול המתנגד לסטאטוס-קוו עם החרדים בכל רמ"ח אבריו. "שתקי, עוכרת", ענה לו הקול השני, שחושב שדי כבר למצוא צידוקים בתורתנו הקדושה לכל דבר בו אני מאמינה. אבל הנה, הפעם לא טעיתי, ופירש רש"י בכבודו ובעצמו: "לכל מטות ישראל: לרבות שבט לוי".

טוב. אמר אז אמר. ואם הלוויים המשרתים בקודש יכולים להניח רגע למחתות ולאחוז ברובים, אז אני מניחה שגם חובשי ספסלי הישיבות. לפחות עד שיביאו לי פסוק אחר (דאורייתא, רק דאורייתא), שמצדיק את הוצאתם מכלל חובות העם היושב בציון.

נקודה מעניינת נוספת הקשורה לכהונה ולשאלה את מי שולחים לקרב היא הצבתו של פנחס בראש הלוחמים. פנחס אומנם זכה בכהונה בפרשה הקודמת, אבל הוא עדיין לא הכהן הגדול שעומד בראש העם, זה דווקא אבא שלו, אלעזר. אז למה פנחס נשלח? בגלל המשפט הנהדר שכולנו מכירים, והרי מקורו: "המתחיל במצווה, אומרים לו גמור". פנחס התחיל במיגור מדיין כאשר הרג את כזבי בת צור, ועליו מוטלת משימת ההמשך.

זה מעניין כי לא מדובר במשהו חיובי במיוחד. אומנם מצווה מ-ה', ועדיין, אני רוצה להאמין שאיש לא נהנה לרצוח, אף אחד לא חושב שמלחמה זה לונה-פארק (על אף שגם היא גורמת לבחילות). אבל יש פה משהו שחשוב ללמוד ממנו שגם כאשר המצווה היא לא משאת הנפש (ושיקום כל מי שלא התחשק לו לחפף שחרית איזה יום), עדיין – מצווה לסיימה. רוצה לומר: התחלת המצווה אינה רק ההתחלה הפיזית שלה (אם התחלת בברכות השחר כדאי שתגיע עד עלינו), אלא עצם הקבלה של המצווה, ההתחלה הנפשית שלה.

יאללה, מלחמה

ובכל זאת, את ההתמקדות שלי להפעם אני רוצה להקדיש דווקא לרגעים שלאחר המלחמה, כשבני ישראל חזרו כמנצחים (ועם אפס אבידות!), להביא את שלל הרכוש והנשים לפני משה ואלעזר הכהן. בהתחלה שני האישים לא הסתכלו על העושר הנבזז הרב, עיניהם ראו דבר אחד: הנשים. צריך להבין, כל העניין הזה של להשמיד את מדיין צץ בגלל סצנות הפיתוי מבית מדרשם של בלק ובלעם. ואז חוזרים הלוחמים עם הפיתוי הזה ביד. מה התגובה? משה מתחרפן.

עד כדי כך מתחרפן, שהוא אומנם מתחיל להורות לעם מה לעשות ואיך לנהוג, אבל מרוב כעס הוא פשוט לא מצליח. הוא משתתק, ואלעזר מתחיל לדבר במקומו, ממשיך בהוראת ההלכות. אני לא הייתי שם, ואין לזה ציון בכתובים, אבל אני די משוכנעת שגם קולו רעד.

זה נראה לנו דבר של מה בכך. עומדים שני מנהיגי העם, האחד לא מצליח להוציא מלה מהפה, אז השני ממשיך אותו. אבל זה לא ככה. לא מדובר בתקופת הזוגות התלמודית. בין שני אלה היה הבדל ברור ומשמעותי. אלעזר היה הכהן הגדול, זה נכון, אבל משה ורק משה היה "רבנו". המעשה של אלעזר, שהמשיך לדבר במקום משה, נחשב גם לנוגד את חוקי ההלכה, שקבעה בבירור: "כל מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה" (ברכות לא, ב).

אלעזר עצמו גם מודע לחריגה, והוא טורח להבהיר: "וזאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". נשאלת השאלה, אם כך, למה אלעזר לא נתן למשה להמשיך ולדבר?

את התשובה אנחנו לומדים מהגמרא, מסכת פסחים, סו, ב:

"ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה, דכתיב: 'ויקצוף משה על פקודי החיל' וכתיב 'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה' – מכלל שממשה נעלמו ההלכות הללו".

זו לא אמירה פשוטה. בעברית קלה היא אומרת שמי שכועס, כל החכמה שלו נעלמת, והנה, אפילו ממשה רבנו היא נעלמה, אפילו הוא, בכעסו, שכח את ההלכות שהוא עצמו מורה לעם. בתחילת דבריי כתבתי על המלחמות, על כמה זה רע. מלחמות נובעות מכעס, והכעס מאכל כל חלקה טובה. החניכים שלי היו מנסחים את זה בפשטות: "כעס מכניס אותך לסרטים". גרוע הכעס על עמי העולם, גרוע הכעס בתוך עם ישראל, גרוע מכולם כעסו של אדם על עצמו. הנזק הגדול ביותר טמון בדיוק שם, במקום בו השכל נעלם, אין שום יכולת לחשוב ברור, ולא רואים כלום מלבד את הלב שלנו, שהופך לאבק.

אלעזר מצא פתרון לכעס הזה כאשר לקח ממשה את העומס, נתן לו שניה לנשום, והמשיך במקומו את הדברים. משה רבנו ידע להשען עליו, זה לא דבר של מה בכך. אבל אין פתרון אמיתי לכעס בלי נחמה, ואותה תמצאו בסוף ההפטרה שאנחנו קוראים השבוע, באחד המשפטים הכי יפים שיש, שמלמד אותנו להתמקד במה שטוב, גם אם נראה לפעמים אחרת: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

שבת שלום

קודם כל, הסבר קטן למי שלא מכיר אותי אישית: אני דתיה קונסרבטיבית, מאלה שמתפללים כל בוקר, וכן, גם מניחה תפילין. את השאלה על האם אישה חייבת או לא במצוות שהזמן גרמן אני מכירה היטב. בתפיסת העולם השיוויונית המוחלטת שלי, אין בכלל ספק.

ולאחר ההקדמה, הנה מה שקרה בבוקר.

בשבע ועשרים לערך הגעתי לתחנה המרכזית בבאר שבע לאחר תפילת שחרית. אני בהירה, מאוד, כך שעל היד נשארים סימני התפילין כמעט שעה אחרי התפילה. בעודי עומדת ומחכה לקו 370, שייקח אותי לתל אביב, ניגש אליי חרדי (מהשחורים), נראה קצת מוזנח, נראה קצת מוזר. הוא נעמד לידי ובוהה לי ביד. דקה עוברת והוא שואל "הי את, זה מהתפילין?"אני לא עונה. והוא שוב "זה מהתפילין"? ואני עדיין מתעלמת.

אבל הוא בשלו, ניגש אליי, עומד ממש מעליי, שאני יכולה להריח אותו מקרוב, ושואל שוב, חצי בצעקה "זה מהתפילין זה?" וכבר לא הצלחתי להתעלם יותר ועניתי לו "כן, זה מהתפילין, מה אתה רוצה ממני?"

הנחתי שבשלב הזה הוא ילך, אבל הוא תפס לי את היד בכוח, והתחיל לבעוט בי חזק, תוך כדי שהוא צורח בליל מלים כמו "אישה", "תועבה", "חילול הקודש", "גיהינום", ועוד כל מני שלא הצלחתי לפענח.

בשניות אני הראשונות הייתי בהלם מוחלט. התחנה הייתה חצי ריקה, הסתכלתי סביב, שני אנשים הסתכלו עלינו, ואישה אחת שניסתה להגיד לו לעזוב אותי. נאבקתי בו קצת והצלחתי להשתחרר, האוטובוס הגיע לתחנה ורצתי אליו. האישה ממקודם שאלה אותי אם אני בסדר, אני חושבת שעניתי לה שכן.

אבל שלוש שעות כבר עברו מאז ואני עדיין בהלם.

זה נכון שהוא לא נראה לי שפוי במיוחד, וככל הנראה לא מדגם מייצג, אבל לבטוש בעיטות במישהי רק כי היא מתפללת? והוא עוד קורא לעצמו יהודי.

——

עדכון: הוגשה תלונה במשטרת תל-אביב

ג'ס יקרה,

הייתי רוצה לשכב על המיטה ולדמיין אותך, להרשות לעצמי את הגעגוע. אבל השקט הזה, המבורך, לא לי הוא. אם אתן לעצמי לנוח, ולו לרגע אחד, אני יודעת שאשתגע. אז אני מתהלכת בבית, מהמיטה אל החלון, מהמטבח אל התריסים שבחדר האמבטיה, סופרת צעדים שפעם היו גם שלך. רואה אותך יוצאת מהמקלחת, תחתוני בוקסר וגופייה לבנה, את מעיפה מבט חטוף הצדה, מקווה שאני לא רואה את הצלקות. אני כן.

הייתי רוצה לבכות על חסרונך עד שהעיניים יהיו אדומות ונפוחות. זה בלתי-אפשרי. אני חושבת שזה ההבדל המהותי ביני לבינך. את קשוחה כל-כך מבחוץ, כל מגע כואב, אבל בשקט, לבד, את יכולה לבכות, להוציא, לצרוח. אבל ליידי אמיתית לא יכולה להראות רגשות. אני יכולה לדבר אותם, בתוך המכלול המוגבל הזה שמתירה לי השפה, אבל אני לא יכולה להוציא אותם החוצה. אין לי את הכוח הפיזי הנדרש, וממילא הגוף שלי, המלא, הנשי, הוא לא שלי, הוא שלהם, של כולם. הופקע.

כשאני הולכת ברחוב, אני מחפשת אותך בפניה של כל בוץ'. לפעמים אני מסתכלת גם על הבחורים הצעירים, תוהה אם בעצם הפכת לאחד מהם, אולי את שם, אולי את עוד את. כתבת שאת מרגישה בגלות. את זה אני יכולה להבין לגמרי. את המרחק ממך אני יכולה למדוד בתאי עור שיוצאים ממני ונמתחים, מנסים לגעת בך, ללא הצלחה. יש לי דירה יפה, סידרתי אותה נחמד, אבל לפעמים, הלילות בלעדייך מרגישים כאילו גורשתי מהבית, הימים קשים אף יותר, כי בהם אני מרגישה שלעולם לא אוכל לבנות אותו שוב.

כל דפיקה בדלת מקפיצה אותי. אני רצה להתבונן בעינית, מקווה שזו את, שחזרת אליי הביתה. אני יודעת שאת לא, שגם אם היית חוזרת לא הייתי יכולה, אז אני כותבת לך במקום. מקווה שנייר עם מלים יוכל לעצור את הסכר שנפרץ.

אני זוכרת את היום ההוא, לפני כמה שנים, כשראיתי אותך בפעם הראשונה במפעל. נראית כל-כך חזקה, אבל בעיניים שלך היה נהר של רוך. לא יכולתי להפסיק להסתכל עלייך, תוהה איך זה ירגיש להיות בין הידיים שלך, להרגיש את השרירים של הזרוע עוטפים אותי, את קיבורת הכתף, את המגע הדוקר, המחוספס של השיער הקצוץ הכי קצר שאפשר.

כשמנהל העבודה קרא לי אליו, ידעתי שזה לא ייגמר טוב. הוא סגר את הדלת והצמיד אותי אל הקיר, מחייך את החיוך הנורא השמור רק לגברים שיודעים שהעולם שייך להם, ושלח יד. האמת, הייתי בטוחה שאקפא במקום, אבל הצלחתי, אולי באינסטינקט, לשלוח יד ולהרחיק ממני את שלו. "תני לי לגעת לך שם", הוא לחש בקול קפוא, "את לא יודעת עם מי את מתעסקת". בראש שלי דמיינתי אותך מחבקת אותי מאחור. זה נתן לי המון כוח. "לא", התעקשתי. הוא החזיר את היד לכיס, ניגש לשולחן, שלף דף ושרבט כמה מילים. "תאספי את מה שנשאר מהמשכורת במשרד ממול", סינן. והכל נגמר.

לא האמנתי שלא אראה אותך יותר. בדקתי עם הבנות איפה יש מועדון של אנשים כמונו והלכתי, מקווה שתהיי שם. לא היית בהתחלה, וכבר חשבתי ללכת, ואז הגעת. הזמנת אותי לרקוד והלב שלי קפץ אלייך, כמו שרק לב יודע לעשות, עוד הרבה לפני שאני ידעתי משהו. קמנו לרקוד, החזקת אותי יציב כל כך, והיד שלי טיילה לך על הגב, במפה הסודית של הבוצ'יות.

את מבינה, לא רק לכן יש את הטריקים שלכן. בוצ'יות לא מדברות הרבה, הן לא מראות רגשות, אבל לנו יש את הדרך שלנו לדעת. בנקודה המדוייקת ההיא, בגב למטה, איפה שהקו של המכנסיים, ממש באמצע. כשבוץ' רוצה אותך, היא מכווצת שם. כשהיא רוצה אותך גם מבפנים, בלב, אפשר להרגיש רעידה קטנה. אני לא יודעת איך זה עובד, אבל זה בדוק. והגב שלך לא שיקר. רצית לתת לי לזרוק חבל ולטפס על החומות.

אף-פעם לא סיפרתי לך באמת מה עברתי באותו לילה, בו למדתי שהגוף שלי לא לגמרי שייך לי. לא הייתי צריכה לספר, את ידעת לבד. הרגשתי חשופה יותר מאי-פעם, כשהסתכלתי לך בעיניים וראיתי שהתסכול קורע אותך מבפנים. שאת רוצה לשמור עליי ויודעת שאת לא יכולה. שאף אחד לא יכול לשמור מפני מה שכבר קרה.

אני כותבת לך ומסתכלת מהחלון החוצה, לילה כבר ויש כמה כלבים משוטטים. מכונית נעצרת מול הבית שלי, ועוד אחת, ועוד. אני סופרת עד עשר, עוצרת את הנשימה, מקווה לשמוע את הדפיקה שלך על הדלת, אבל את לא באה. אני רוצה שתדעי שאני לא כועסת עלייך. זו אשמתי, אני הייתי זו שסילקה אותך. ועדיין, אני לא יכולה לנשום את כל הריאות כשאת לא פה. האוויר נמעך פנימה ולוחץ, מסתלסל בפנים, אבל גם הוא לא מוצא אותך.

כשאמרת לי שאת רוצה לקחת הורמונים, לעבור כמו גבר, לא יכלתי להתמודד עם זה. שנים אני מנסה לטפח את הזהות הלסבית שלי, להבין אותה, לחיות איתה. בכל מקום בו עלו עליי חטפתי מכות, השפלות, גברים שניסו להוכיח אחרת. ההודעה שלך גרמה לי לראות לרגע חיים בהם כל זה היה לשווא. חיים בהם אני עוד מישהי שיוצאת עם עוד מישהו. ומצד אחד, אני איתך, ומצד שני, מה זה אומר עליי?

היום אני יודעת אחרת. אני יודעת שזהות לא נגררת ממי שאיתי, אלא ממי שאני. תהיי גבר עד מחר. תעברי ברחוב. תגדלי זקן, תורידי את החזה, תדברי רק בלשון זכר, מה זה כבר משנה. היום אני יודעת שבלב שלך פנימה את אותו בן-אדם, אני יודעת שהזהות שלי תשתנה גם היא איתך, אבל לא תלך לאיבוד. היום אני יודעת שמלחמה על זהות לא קשורה רק לחיי הזוגיות.

מצד שני, היום כבר מאוחר מדי לדעת את כל זה. לא שאני לבד, יש לי בת-זוג, ראית אותה אפילו. היא בוצ' רכה, אפילו לא מזכירה את האישה החזקה שהיית את. איתה אני יכולה להיות בטוחה שאני אישה שאוהבת נשים, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה כמו שאני בין זרועותייך. אני לא יכולה להרגיש את התחושה הזו של חום ורוך, כמו שאני מרגישה כשאני עוצמת את העיניים ומדמיינת זיכרון קלוש שלך מועכת אותי אלייך.

אני אוספת את כל הרגעים בהם נתת לי לגעת בך ושמה אותם באגרטל הכי יפה שיש אצלי בפנים. את לימדת אותי שאי-אפשר להפריד בין גוף ללב. לימדת אותי שעם כל בגד שאני מורידה ממך, יורדת גם לבנה מהחומה שהחיים שמו סביבך. לימדת אותי שכל ליטוף שלי, כל חיבוק, הם כמו חומצה שממיסה את החומה הזו עוד קצת ועוד, עד לאותו רגע מזוכך בו את גומרת בגוף שלי ואני יודעת שמה שנתת לי הרגע הוא הדבר היקר לך בעולם.

זה מאוד מקובל לחשוב על בוץ' ולהבין שצריך להזהר מלגעת בה. פרטיות הגוף שלה מוחלטת. אצלי היא לא קיימת. רכוש ציבורי. אבל הכמיהה לביטחון מוחלט לא משתנה, גם לא הרצון לשליטה מלאה. שלא ייגעו לי. שלא ייקחו לי. שאני אבחר למי לתת. אבל ההנחה הבסיסית היא שאם את נשית אז מותר לגעת בך, שאת חייבת להסכים, לרצות, לוותר. זה כל-כך מוזר, אבל איתך סוף-סוף הרגשתי שאני לא צריכה לעשות את כל זה. לא שלא היה לך אכפת, היה לך, אלא שאני רציתי. באמת רציתי. גם כשלא יכלתי, רציתי. הגוף שלך הרגיש כמו הבית.

אני מנסה לחשוב אם אמרת לי פעם שאת אוהבת אותי. אני לא בטוחה, זו הרי לא מילה מאוצר המילים שלך, הבוצ'י. אהבה זו מילה לחלשים, והרגש שלך, שבא מהמקום הכי פגוע ושמח, בו-זמנית, גדול יותר מכל מילון. לא שזה לא תסכל אותי. בכל זאת, אני אישה, ורציתי לדעת. הגוף שלך אמר לי, אבל לא נתתי לעצמי להקשיב, ניסיתי לדחוק אותך לפינה יותר ויותר, להוציא ממך את המילים המפורשות, כמו חוקר משטרה שמחפש הודאה.

לא ראיתי בהתחלה איך את מצטמצמת יותר ויותר למקום בו כלום לא דיבר יותר. אם הייתי מסתכלת כמו שצריך, הייתי רואה איך לאט-לאט נבנית אצלך אבן חדשה בחומה, עם השם שלי כתוב עליה. אבל לא הסתכלתי עלייך, הסתכלתי על עצמי. גם אחרי שסילקתי אותך, אחרי שהלכת, לא יכלתי לחשוב עלייך, הייתי עסוקה בלחשוב עליי. זעמתי על עצמי, שהעזתי להיחשף מולך, לתת לך לקרוא אותי כמו ספר פתוח, בלי לשמור על עצמי מפנייך. לא חשבתי שאצטרך לעצור את דרכך ללב שלי, רק שלא הצלחתי לראות שאת המחסומים הישנים החלפתי בדוקרנים, שרק הרחיקו אותך יותר.

אמרת לי פעם שאני מצליחה לראות אותך באמת. זה החמיא לי, אבל זו טעות. במבחן האמיתי נכשלתי בגדול. לא יכלתי לתת לך לבחור את הבחירות שלך, ראיתי רק את ההשפעה שלהן עליי, ולא את המהותיות שלהן עבורך. כל-כך עיוורת הייתי, שנתתי לך ללכת, ויחד איתך, הלכתי גם אני, אני אפילו לא יודעת לאן.

זה מצחיק, אני חושבת. מצד אחד, נחשפתי יותר מדי. נתתי לך את המפתחות בלי לבדוק אם אני מוכנה להסיר את המנעול. מצד שני, בלילות הארוכים, נטולי החלומות, אני מנסה לדמיין עוד לילה אחד איתך. אני מנסה לדמיין את עצמי מספרת לך על כל מה שקרה לי. מחזיקה לך את היד חזק, נושכת את השפתיים, ואומרת את כולי, עד הסוף, למרות שזה כואב. גם לך. לפעמים אני אפילו מצליחה, אבל אז אני נזכרת שאת לא פה, והיד שלך נשמטת מידי.

כשהלילה נהייה ממש קר, אני יורדת מהמיטה ומתפללת לעוד סיכוי אחד איתך. מתפללת שתביני שפחדתי, שנלחצתי, שתביני את חוסר הביטחון, שתדעי שאין ממשי יותר מהחוסר. פעם אמרת לי שנשים הן מסובכות, שפשטות היא הדבר הכי חשוב ומושך. רציתי לתת לך את זה, אבל ברגע שנחשפתי לפנייך, משהו צף למעלה, ואני מנסה להחזיר אותו למטה כל הזמן. קשה לעשות את זה כשאת לא פה, ביטחון זה דבר שצריך להאכיל, כמו עציץ שרק נשתל.

ג'ס, את המכתב הזה את כנראה כבר לא תקראי. אני לא יודעת איך למצוא אותך, וגם לו הייתי יודעת, לא היה לי האומץ. המילים שלי, הלכסיקון הנשי הרגשני הזה, יודעות להגיע רק מסביב, לא בעומקם האמיתי של הדברים, לא כשזה באמת הכי משמעותי. ברגע הכי חשוב, לא ידעתי מה להגיד. אם הייתי יודעת, הייתי מבקשת ממך לחזור.

שלך,

תרזה

צמד הפרשיות "בהר-חוקותיי" חותמות את ספר ויקרא (אושר גדול לכל מי שרוצה לדרוש בפרשת השבוע), ומצליחות לאגד בתוכן לא מעט נקודות מעניינות, ואף שני משפטים שהפכו לנכסי צאן ברזל: "וישן מפני חדש תוציאו", אליו עוד נגיע בהמשך, ופירוש רש"י לתחילת הפרשה: "מה עניין שמיטה להר סיני".

תיאלצו לסלוח לי הפעם. מי ממכריי שקורא פה יכול להניח בעיניים עצומות שאני אדרש לציוויים סוציאליסטים כאלה או אחרים הטמונים בפרשה. הפתעה, אני לא. ולו רק כי באמת הדברים כבר מובנים כמעט מאליהם. שמיטה, יובל, אחינו העני, גאולת העבד העברי. כולנו חרשנו את זה ביסודי. נקסט.

אני רוצה להיצמד הפעם, ברשותכם, למשפט אחד בפרשה, שהצליח לעניין אותי במיוחד. אבל קודם לזה, סיפור אישי. אחי הצעיר חזר לאחרונה בתשובה. או בשאלה, תלוי מאיזה כיוון של המפה אתם מסתכלים על זה. בכל מקרה, הוא מתחיל להתחרד. מה אני חושבת על זה? מתה מפחד כמובן. אבל מכיוון שבאחי מדובר, אני גם מאוד שמחה שטוב לו, וכרגיל, נהנית להתווכח איתו על כל צעד ושעל.

"את והקונסרבטיבים שכמותך, אתם לא מאמינים בתורה שבעל-פה", הוא הטיח בי בשישי שעבר. האמת, הוא צודק. אנחנו לא, אני לא לפחות. אני מאמינה שהתורה נכתבה בידי הקב"ה וניתנה למשה בסיני, אני מאמינה שהראשונים והאחרונים היו גאונים, אבל אני גם משוכנעת שהם היו בני אדם, בדיוק כמונו. אני גם די בטוחה שהם ידעו את זה, שבלילות הוויכוחים הסוערים וההלכה המתחדשת, זה מה שנתן להם נחמה.

בבואי לכתוב על "בהר-חוקותיי", נתקלתי בפסוק הבא: "אלה החוקים והמשפטים והתורות", משפט שתיכף ומייד הציף אותי היישר אל אחי הצעיר איתמר. חוקים יש הרבה, המון אפילו. משפטים? גם יש לא מעט. אבל "תורות"? למה "תורות" אם ישנה הרי רק תורה אחת שניתנה בהר וכ"ו?

אם הייתה בובה קטנה של אחי הקטן יושבת לי על הכתף, היא בטח הייתה אומרת לי "תורה אחת – חמשת חומשי תורה, תורה שנייה – תורה שבעל פה". האמת, הוא לא לבד. גם רבי עקיבא טען ככה, ורבי עקיבא היה איש חכם. ועדיין, אותי זה לא משכנע. אני לא מצליחה להביא עצמי למקום בו אני חושבת שהמשנה והדיונים המרתקים אודותיה הם באותו מקום כמו תורתנו הקדושה. זה לא מסתדר לי לוגית, גם לא אמונית.

ובכל זאת, אם מצוין בפירוש "תורות", כנראה יש יותר מאחת. בתורה, אני מאמינה, הרי אין אף מילה מיותרת. אז למה הכוונה? כבר כמה ימים אני שוברת את הראש. עד שהרצתי לעצמי כל מני מילים וביטויים שקשורים למילה "תורה", אולי זה יעזור. ופתאום נפל האסימון: שהרי התורה היא "תורת חיים", והנה הפתרון. לא התורה שבעל-פה היא התורה השנייה, אלא תורת החיים. קרי, התורה הנגזרת מהחיים.

אז יש לי קונספט, עכשיו נשאר רק לברר אם יש לו סימוכין איפשהו. ובאמת, באותה גמרא ממש, אליה מתייחס אחי כאל דברי אלוקים חיים, נכתב (בבא קמא מ"ו):

אמר רבי שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר: "מי בעל דברים יגש אליהם", מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא, סברא הוא, דכאיב ליה כאיבה אזיל לבי אסיא

או בתרגום לעברית למי שאינו דובר ארמית: רב אשי לא חושב שצריך לבדוק כל דבר בתורה, אלא אומר בשיא הפשטות: מי שכואב לו כאב, שיואיל וילך לרופא. כמה פשוט, ככה נכון. והנה, גם זו תורה. זו שאנו לומדים מהחיים, ברחוב, בעבודה, בבית. זו שכל כך הגיונית כי ככה עושים, ולא צריך ללכת לבדוק בכתובים, אלא להתייעץ בהגיון הפשוט.

אני חושבת שיש אפילו עוד מקום כזה בגמרא, שמדבר דווקא על גילוי עריות שהוא ייהרג ובל יעבור, אבל לא מציין רצח, ואילו חכמים אומרים משהו כמו "כאילו דההה, ברור שאסור לרצוח ושזה ייהרג ובל יעבור, הקב"ה ממש לא צריך להגיד את זה כדי שנדע את זה". רק שאני לא זוכרת את מראה המקום המדויק, כך שתצטרכו להאמין לי פה.

הבובה הקטנה בדמות אחי בטח תגיד לי עכשיו שהכול טוב ויפה, אבל אם אני לא מאמינה שהתושב"ע היא תורה, למה שהאמין שהלכות חיים בסיסיות הן תורה. ואני אסביר לו: כולנו נבראנו בצלם, לכולנו הזכות על תורת החיים, על כולנו החובה לדון בה, להתווכח עליה, לפרש אותה בהתאם לחיינו, על כולנו החובה להיות קודם כל בני אדם. כולנו חיים.

"וישן מפני חדש תוציאו" נכתב, כבר ציינו שגם זה חלק מהפרשה, וזה מתקשר בדיוק. הנטייה להגיד שהתורה היא משהו חתום, מוגבל לתנ"ך ולתושב"ע ולא ניתן לחדשה ולדון בה, היא נטייה מסוכנת. אי-אפשר להתעלם מהמציאות, מההיקשים שבה, מהערכים שהיא מכתיבה. אפשר לראות אותה בראי התורה, אפשר לדון בה יומם וליל, ואת הדיון הזה אי-אפשר להפסיק, זה מסוכן מדי.

עבודה סיזיפית? אין ספק. תיקון עולם אף פעם לא היה משהו שקל לעשות, ואני מבינה שעצם התפישה שעבודת הקב"ה טמונה בדיון ובדיקה אינסופיים היא קשה, הרבה יותר קלה הנחמה המוחלטת "כי ככה אמרו חכמים ודבריהם הם תורת ה' וזהו". אבל יש קו דק בין תקווה לאזהרה (תוכלו למצוא אותו בסיפא של פרשתנו), וכבר נאמר במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

בהצלחה לכולנו, או כמו שנאמר בסוף הספר: "חזק חזק ונתחזק".

מעניין שפרשת "אמור" מגיעה ישר אחרי "אחרי מות" ו"קדושים". מעניין בעיקר אם מסתכלים במשקפיים הלהט"בים, וזאת מכיוון שבעוד שבשתי הפרשות הקודמות מוגדרת קדושת הציבור כולו, וכחלק ממנה גם האיסור על משכב זכר, הנה באה "אמור" ומחריפה את יותר את היחס הלא-בהכרח שוויוני לשונה ולאחר.

התייחסות לאחר כאל פחוּת מאפיינת חברות רבות. לצערי, החברה הדתית-אורתודוכסית אינה נפקדת מחברות אלה, ולראיה היחס לנשים, המודרות עדיין ברוב הקהילות מן הקדושה (ועוד לא אמרתי כלום על היחס להומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסים). אבל לא באנו לדבר על סוציולוגיה, באנו לדבר על פרשה, ומשהו מוזר מאוד מתרחש בה, ב"אמור". שהרי אנחנו לעתים חוטאים בחטא האפליה, אבל זה לא משהו שאפשר להגיד על התורה, שדווקא מאופיינת בדרך כלל ביחס הוגן לכל אדם, ובעיקר לחלשים בחברה.

והנה אנחנו נתקלים בבעיה. מצד אחד, עקרון לפיו אין להפלות, ומצד שני, מצוות "לא תעשה" ברורה, לפיה על כהן פגום בגופו אסור לגשת את הקודש, ובקהילה הייחודית שלנו, אני חושבת שברור מאוד למי מתכוונים כאשר מרמזים "פגום בגופו", וממילא ניתן להרחיב את הדברים ולהתייחס ל"פגום" הספציפי כאל ה"אחר" הכללי.

אז איך פותרים את זה? אחד הפתרונות שמצאתי לנושא מציע להבדיל בין המישור האישי לזה הממלכתי. במקום האישי, כמובן שאין להפלות אדם בשל ביטוי גופני כזה או אחר, אך במישור הציבורי, מכיוון שהקב"ה הוא שלם ומושלם, כך גם כהן קודשו. זה נחמד, אבל זה לא מספק אותי. לא מתאים לו, לקב"ה שלי, עם יד אחת לברוא כל אדם בצלמו, ועם יד שנייה לקבוע שבמקרים מסוימים זה לא טוב מספיק עבורו. זה נשמע לי כמו תירוץ הלכתי.

דווקא רש"י הביא פתרון יפה לסוגיה, כאשר כתב: "הקריבהו נא לפתחך – הירצך?" או בתרגום חופשי: אם החברה מקבלת כניסת אדם בעל מום למקום כלשהו בכבוד וברצון, שהרי אין שום מניעה שייכנס לעבודת המקדש.

רש"י לא מוכן לקבל את ההצעה לפיה הקב"ה התיר מצב בו אדם בעל מום גופני שווה פחות, אז הוא גלגל את הכדור בחזרה אל הקהילה: אם אתם תקבלו אותו, הקב"ה יקבל אותו, ואם אתם לא – אז איזה כבוד תוכלו לתת לקב"ה? לפי שיטה זו, לא בעל המום הוא הפגום, אלא החברה שאינה מוכנה לקבלו, ובעשותה כך, בעודה מפלה, אינה מכבדת לא את הקב"ה ולא את תורתו.

והמבין יבין.

והנה הגיע השבוע הכי מפחיד בחיי פרשני התורה הלהט"בים לדורותיהם, השבוע בו קוראים את "אחרי מות – קדושים", צמד הפרשות הנודע בו מצוין האיסור על משכב זכר. חשבתי להתעלם מזה, באמת שניסיתי, אבל היא אפשר. נו, שהרי בנפשנו היא, וכבר נאמר שהתורה הינה תורת חיים. ואני מנסה, באמת מנסה, למצוא חיים במקום בו נגזר עלינו מוות.

באחד הספרים שקראתי לאחרונה, "מה ה' באמת אמר על הומוסקסואליות", מוצגת תיאוריה מעניינת, לפיה מקור האיסור על הומוסקסואליות בפרשות האלה נובע לא מהתנגדות עקרונית לאהבת גברים, ואולי אפילו לא ליחסי מין ביניהם, אלא דווקא להתייחסות היסטורית גרידא.

עמי הגויים סביב נהגו לאנוס חיילים אותם ניצחו במלחמות, והקב"ה, שכבר ידע מה צפוי לעמנו בבואו ארצה, רצה להבדילם מאמות המוסר של הגויים. האמת? יש היגיון בדברים. אם כי לא מוסבר בהם מדוע נאסר האקט כולו ולא במדויק, ביצוע האקט המפורש על שבויי מלחמה. אולי כדי להרחיק אדם מן העבירה?

מצד שני, גם הפרשנות המסורתית לא רחוקה משם. הנה, ממש כמה פסוקים אחרי (ויקרא כ', כ"ג אם אתם מתעקשים), בדיוק לאחר פירוט כל התועבות האפשריות ובהן משכב זכר, נכתב: "ולא תלכו בחקת בגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקוץ בם". אז אולי זה ההסבר בדיוק? למה אסור – כי ככה עושים הגויים.

זה גם בדיוק ההסבר של הרמב"ם, שהפך את הלסביות ל"סולל בונה", וכתב ביד החזקה: "נשים המסוללות זו בזו – אסור. וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר: 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו'. אמרו חכמים: מה היו עושים? איש נושא איש, ואישה נושאת אישה".

אז הנה יש לנו כמה הסברים למקור היסטורי אפשרי לאיסור דאורייתא, אבל עדיין אי-אפשר להתעלם מכך שאם כל איסורי התועבות מקורם ב"כי ככה עושים הגויים", עדיין אנחנו עומדים באותם פסוקים יחד עם גילוי עריות, ניאוף ושאר רעות חולות. קשיא.

במסכת סנהדרין מופיע ויכוח בין אחד שעבר על משכב זכר, לבין חברו שקיים יחסי מין אסורים עם נשים. בעלי התוספות הסבירו את הוויכוח ואמרו שזכר שעבר על משכב זכר עשה זאת "להכעיס",  כלומר כדי לעבור עבירה, בעוד שמי שעשה איסור אחר עשה את זה מטעמי" לתיאבון", כלומר כדי לספק את היצר. הרא"ש חלק על התוספות, ואמר שגם זכר הבא על הזכר עשה זאת "לתיאבון".

המשמעות? אחד מגדולי החכמים הפך לפני המוני שנים לרב הראשון שהתייחס חד-משמעית לכך שיחסי מין בין גברים משמעותם משיכה אמיתית, קיימת, ולא רק צורך להכעיס, או לעבור על העבירה. מכיוון שאין ספק שלדעת הרב הגדול גילוי עריות במשפחה אינו "לתיאבון", ייתכן שפה נמצא פתרוננו. זה עדיין לא מתיר קיום יחסי מין הומוסקסואלים, אבל זה בהחלט מציב אותם אחרת מבחינת חומרת האיסור.

ועם כל זה, בדבר אחד אני בטוחה. "אחרי מות-קדושים" זה חלקיק המקרא הקשה ביותר לקהילה הגאה, אבל מצד שני, אותן פרשות מדגישות גם כלל אחר, חשוב ומהותי, שלדעתי מנצח את הכול: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

לפעמים זה ברור מדי
השמיים, הירח, הים
חריקה בתריס
קולות רחוב
שקט של כלבים נובחים
אין עצם
ברור מדי, שקוף
אפילו, יש מי שיאמר
אקוֹ.
מר, מר, מר
כמו בטקס של יום הזיכרון
טקס ישן, בריח של אז
מי שהבין לו ונגמרה לו ההבנה
רק הוא יודע
איך נשמע בדיוק
הקול שעושה שמיכה
ברגע שמתחתיה
רק גוף אחד.