פרשת השבוע לילדים – כי תצא

השבת אבידה

התורה בפרשת "כי תצא" מצווה עלינו להשיב אבידה, ולא רק זה, היא גם אוסרת עלינו להתעלם מהמצווה הזו. למשל, אם אנחנו רואים את הכלב של השכנים שלנו משוטט לבד ברחוב, לא רק שאנחנו חייבים להחזיר אותו הביתה, גם אסור לנו להגיד לעצמנו "לא נורא, אני ממהר עכשיו, הוא כבר יגיע הביתה לבד" – אסור לנו להתעלם.

בהמשך לנושא הזה, התורה מדגישה "השב תשיבנו". למה הכוונה? למה צריך לחזור פעמיים? לפי הפרשנים, הכוונה היא שאולי בפעם הראשונה מישהו מחזיר את האבידה לבעליה כי זו המצווה והוא מרגיש שהוא חייב לעשות את זה, אבל בפעם השניה והשלישית והרביעית והמליון – הוא כבר יעשה את זה כי הוא מבין שמדובר במעשה טוב, מבין שככה צריך להתנהג, בלי שום קשר לתורה.

התרנגולות של רבי חנינא

איש אחד שכח פעם כמה תרנגולות בחצר של רבי חנינא בן דוסא. לפי המצווה עליה למדנו, רבי חנינא צריך עכשיו לטפל בתרנגולות האלה עד שיימצא את האיש שהן שייכות לו, ויחזיר אותן הביתה. הזמן עבר, התרנגולות הטילו ביצים, ומהר מאוד נולדו אפרוחים שהחלו להתרוצץ בחצר, וכאשר גדלו – הפכו בעצמם לתרנגולים מקרקרים ולתרנגולות שבעצמן הטילו ביצים, שהפכו לאפרוחים…

כך עבר הזמן, והחצר של רבי חנינא התמלאה כולה בעופות שהסתובבו והרעישו כל הזמן. מה יעשה רבי חנינא? מצד אחד, התרנגולות לא שייכות לו והוא חייב לשמור עליהן, מצד שני, הרעש בלתי-נסבל, ממש אי-אפשר לחיות ככה!

מה הוא עשה? הלך ומכר את התרנגולות ובמקומן קנה עזים! אתם יכולים רק לתאר לעצמכם את שמחתו הגדולה של בעל התרנגולות, כשהגיע לקחת את אבדתו וגילה שיש לו עדר עזים שלם!

 קצת שאלות

איזה דברים אבדו לכם והייתם רוצים להשיבם? צעצוע? ספר? ואולי בכלל הכוונה היא גם לחבר טוב ש"נעלם" ועכשיו הגיע הזמן להשיב את האבידה?

תורה

כמוך, לא כמוני (והמבין יבין)

ביומיים האחרונים, בצד קדאפי וטילי הדרום, הופיעו בערוץ היהדות של Ynet שתי כתבות מבית היוצר של עמותת "כמוך" להומואים דתיים, האחת מספרת על שירותי שידוכים בין הומואים ולסביות מהעולם הדתי, ואילו השניה לוקחת את העניין כולו צעד אחד קדימה ועוסקת בהורות משותפת בתוך קונסטילציה שכזו.

המעטפת ורודה ומנצנצת (בכל זאת ארגון פסאודו-גאה…): הומו ולסבית, הנדחים מהחברה שלהם, ולא מבינים איך לפתור את הדילמה הדתית-הלכתית הסותרת את משאת-לבם באופן כל-כך גס, מוצאים מפלט זה בזרועה של זו, ומקימים יחדיו בית כשר לתפארת מדינת ישראל.

רק שהמציאות, במקרה הזה, לא ורודה בכלל. קראו בין השורות. המרואיינים ניסו את טיפולי ההמרה הארורים, ובסופם הגיעו למסקנה שלא יעזור כלום, הומו נשאר הומו. נניח בצד רגע את הביקורת על אותם טיפולי זוועה, שבאורח פלא עוד לא הוצאו פה מהחוק כנהוג במדינות נאורות, בואו נתמקד בתוצאה, עליה מסכימים כולם. הומו נשאר הומו, שום דבר לא ישנה את מי שאתה, כמה פשוט, ככה חכם.

אז יש לנו פה בחור שהוא הומו, מודע לזה שהוא הומו, ולא רוצה להיות הומו, ובמקביל בחורה שהיא לסבית, יודעת שהיא לסבית, ולא רוצה להיות כזו. באו רבני "כמוך" ושאר אנשים ואמרו "יופי, בואו נדביק אותם ביחד. מבחוץ זה נראה מעולה". וזו בדיוק הבעיה, זה נראה רע מאוד, חברתית, תפישתית, ותאמינו או לא – אפילו הלכתית.

האיסור המקראי (מה שבדוסית נקרא "דאורייתא") הוא מאוד ברור: "וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה: תּוֹעֵבָה, הִוא. וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה – תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם". קראו את זה שוב. האם המשפטים האלה, קשים ככל שיהיו, אוסרים על הומוסקסואליות? ממש לא. אז על מה כן? הם אוסרים על קיום יחסי מין בין גברים, באופן בו גבר מקיים יחסי מין עם אשה. בעברית מדוברת, הם אוסרים על חדירות.

עצם הניסיון לשדך בין הומואים ללסביות ובכך לפתור את כל בעיות העולם, מהמשבר הכלכלי ועד האטום האיראני, מצמצם את כל המהות של הומוסקסואליות לפסוק לעיל, קרי – קיום יחסי מין אנאליים בין גברים. אהבה? מה פתאום. זוגיות? חס ושלום. הקמת משפחה? אין לנו מושג על מה אתם מדברים. וזו בדיוק הבעיה, שהרי אם הנטייה המינית הייתה קשורה אך ורק ליחסי מין, העולם היה נראה אחרת. סקס זה חשוב, אבל הוא אינו המהות היחידה של הזוגיות.

בואו נחשוב לרגע על אותו זוג הומו-לסבית נשוי כדת וכדין. האם משהו מונע ממנו לקיים יחסי מין עם גברים אחרים? ממש לא. האם משהו מונע ממנה לקיים יחסי מין עם נשים אחרות? זה בכלל לא אישיוּ (וזה גם בכלל לא אסור, עם כל הכבוד לתפישת התרבות המצרית של הרמב"ם, שבפעם האחרונה שבדקתי היה רופא ולא היסטוריון).

וכך, לא רק שהפתרון ההזוי הזה מצמצם את מהות ההומוסקסואליות ליחסי מין נטו, הוא גם לא מאפשר את כל מה שהתורה מתירה, ובמקום זאת, מאפשר גם מאפשר את כל מה שעליו היא אוסרת. גאוני, לא?

אין ספק, זה לא פשוט להיות להט"ב דתי, כאשר ההתמודדות שלך אינה רק אישית-משפחתית, אלא גם חברתית-קהילתית מועצמת והלכתית-אמונית. אבל הפתרון לקושי לא יכול להיות הבנה כל כך מצמצמת של מהותו, זה לא רק מעליב והומופובי, זה פשוט לא עובד.

מוטב יהיה לו יופנו המשאבים הכל-כך חיוניים האלה למציאת פתרון חברתי מקיף, בו החברה הדתית לא רק "מעלימה" את ה"בעיה", אלא מתמודדת איתה באומץ בתוך הקהילה, תוך הבנה, קבלה ושיתוף מלא. חושבים שזה בלתי-אפשרי אם אתה חובש כיפה? קפצו לבקר בקהילת "יחד" התל-אביבית.

רק מתוך קבלה מלאה, והבנה שלא משנה את מי אנחנו אוהבים, יש לנו מקום אל מול ארון הקודש, תוכל לצמוח היצירתיות הנדרשת למציאת הפתרון ההלכתי עבור אלה המוטרדים מכך. כל ניסיון אחר יוליד רק שנאה, וממקום כזה לא הייתי רוצה לגדל את ילדיי, וזו הרי מטרת המיזם כולו, לא?

כללי, תורה

שלוש דרכים טובות להגדלת רשימת התפוצה

כמו כל דבר אחר בצבא, גם שליחת מיילים לרשימת דיוור מתחלקת לשלושה חלקים: המיילים שאתם שולחים, האנשים אליהם אתם שולחים את המיילים האלה, והגיון בסיסי.

לדוגמה: אם תבטיחו אייפד חדש ונוצץ לכל מי שנרשם לרשימת הדיוור שלכם, יהיו לכם ביד מליון כתובות, רובן של אנשים שבינם לביניכם בקשר קלוש בהחלט. מצד שני, אם אתם חושבים שהמיילים שלכם גם ככה לא מעניינים אף אחד, ואתם לא מקדמים את אפשרויות ההרשמה כמו שצריך, סביר להניח שיהיו לכם קוראים נאמנים מאוד, רק חבל, תוכלו לספור אותם על כמה אצבעות.

אז איך משיגים קוראים נאמנים ופעילים לרשימת התפוצה שלכם?

דבר ראשון, כמו בכל דבר אחר בחיים, טיימינג זה הכל. אין טעם שתציעו לחייל שהרגע התגייס להצטרף לרשימת טיפים לחטיבת הביניים, בדיוק כמו שאין טעם שתציעו לי להצטרף לרשימת הנחות למוצרים לבני הגיל השלישי. כדי שמישהו יצטרף לרשימת התפוצה, צריך לבחור ברגע המתאים להציע לו לעשות את זה, למשל אחרי שקרא מאמר מופלא במיוחד באתר האינטרנט שלכם. בגלל זה חשוב מאוד לקדם את הקישור להרשמה במקרים בהם אתם פשוט יודעים שמישהו אוהב אתכם עכשיו. בדרך כלל, אלה המקרים היחידים שעובדים.

אחרי שגילינו מתי בן אדם מסוים עשוי להצטרף לרשימת התפוצה, ואף לא לסמן אותה כ"ספאם" אחרי המייל הראשון, השאלה הבאה אותה אתם צריכים לשאול את עצמכם היא "למה". למה שמישהו ירצה לקרוא את מה שיש לכם להגיד? למה זה שווה לו? אם אין לכם תשובה לשאלה הזו, אל תצפו שלמישהו אחר תהיה.

וסיבה שלישית ואחרונה, אל תטרחנו. המקבילה האינטרנטית לאנשים חופרים היא טפסים שמעיקים. בני הזוג שלכם אולי יסכימו למלא שלושה עמודים של פרטים אישיים רק כדי לקבל מכם מייל שבועי, אבל רוב האנושות דווקא לא. ההרשמה לרשימת התפוצה צריכה להיות קצרה, נוחה, קלילה, אינטואטיבית, וכמה שיותר פשוט – ככה יותר טוב.

ועוד בנושא זה: אל תשקרו להם. אם אחרי שלוחצים על כפתור ה"הצטרף" צריך למלא שאלון 400, אל תגרמו להם לחשוב שמספיק לספק כתובת מייל. ואל תתחקרו אם אין לזה סיבה, פה זה לא השב"כ. אם אתם לא עומדים לשלוח להם פקס בקרוב, אין שום סיבה לבקש מהם את מספר הפקס, זה לא מעלה לכם את  מספר הנרשמים במסד הנתונים, להיפך.

יש לכם עוד רעיונות להגדלת מספר הנרשמים הפעילים לרשימת התפוצה שלכם? שלחו אליי ואשמח לפרסם.

עבודה , , ,

בום בום בום, איי דונט וונט יו אין מיי רום

אמש, תשע וחצי בערב לערך, בדיוק חזרתי מהלימודים בירושלים והתחלתי להכין ארוחת צהריים להיום. חתכתי קצת תרד, המים בסיר לפסטה התחילו לרתוח, והפטרוזיליה עמדה בפני כליון.

ואז, פתאום, אזעקה עולה ויורדת. אשתי רצה אליי: "מה זה?" אני מנסה לשחק אותה רגועה, כאילו שכחתי שבבאר שבע עסקינן, "עזבי, בטח ניסוי צופרים". "איזה ניסוי, נועה, בואי!" היא צועקת לי ואנחנו רצות אל הקומה למטה בחדר המדרגות הפרוץ ממילא.

השכנה מלמטה משמאל ממלמלת "שמע ישראל", השכנה מלמטה מימין רצה עם בלעה להביא את התינוקות מהחדר. כולנו נצמדים לקיר, ואז זה מגיע: בום! בום!

קפץ לנו הלב. איזה פחד. ואין מקלט ממש קרוב, והמחשבה על לצאת מהבית כדי ךהגיע למרכז במאספים הסיוטיים של שעות הערב עוד יותר מפחידה כי מה אם ירו עוד? ונהיה בדרך?

אחרי כמה דקות עלינו הביתה. שיט, שכחתי את הסיר על האש. מזל שלא קרה כלום. אי-אפשר להוציא שיחות כי הרשת קרסה או משהו, סימסנו להורים, כמו "לשעבר" טובה בטמקא הודעתי לדסק (כנראה יש הרגלים שלא משתנים), חברה טובה שנמצאת במרכז מספרת לאשתי שהטילים נפלו בשכונה אחת שנמצאת ממש מעבר לכביש ובעוד אחת, קצת יותר מערבה. איזה פחד.

לקראת לילה אשתי הדביקה ניילונים לחלונות בחדר השינה, ליתר ביטחון. היא נרדמה, אני לא עצמתי עיין כל הלילה. המטוסים של צה"ל עברו שוב ושוב ושוב. בבוקר החלטנו שנוסעים לאמא במרכז, את סוף השבוע הזה אין לנו שום כוונה לבלות בבאר שבע.

קצת אחר כך אני פותחת טמקא, ראש עיריית באר שבע מדבר שם על זה שלא קרה אסון בנפש כי התושבים רצו למרחבים המוגנים. בא לי לחנוק אותו. הטילים נפלו בשכונות היוקרה של העיר, אצלנו, ב-ד' צפון, סטודנטים בואך עולים חדשים ומשפחות קשי יום, המרחב המוגן הקרוב נמצא במרחק של לא מעט טילים שיתפסו אותנו בדרך. איזה פחד.

כללי

כך נתמודד עם הפאשיזם

בעקבות ההחלטה לחקור את מקורות המימון של עמותות השמאל, אלה שקוראות לא לשתוק אל מול עוולות צה"ל והממשל, הגיע הזמן לנקוט בפעולה. הם רוצים לייבש את הדמוקרטיה? בואו נחייה אותה באותו מטבע.

אז ליקטתי כאן רשימת עמותות נבחרת, כולן ממיטב "עוכרי ישראל", ואת הדרכים לתרום להן. עשרה שקלים לכל אחת, זה יעזור. אנא, הפיצו לכמה שיותר מקומות. ואם שכחתי מישהו, שלחו לי מייל ואוסיף במהרה ובשמחה.

ואלה שמות:

קואליציית נשים לשלום

רופאים למען זכויות אדם (ואם יש בעיה אפשר גם פה, תודה לעופר על ההערה).

שוברים שתיקה

האגודה לזכויות האזרח

בצלם

וכמובן – הקרן החדשה לישראל

שתי עמותות נוספות (ותודה לרותם, המדריך המיתולוגי שלי)

לוחמים לשלום

מחסום וואץ'

ועוד תוספת (תודה לדוד). מצחיק איך שוכחים תמיד את מי שהכי קרוב ללב: רבנים לזכויות אדם.

גמילות חסדים

פרשה כל שבוע: וישב

פרשת "וישב" גוללת לפנינו את סיפורם של יוסף ואחיו, עם חלומותיו של יוסף, וגולת הכותרת – מכירתו כעבד לישמעאלים והגעתו למצרים. במרכז סיפור זה טמון סיפור נוסף, סיפורם של יהודה ותמר, ולא בכדי. הסיפורים האלה דומים, אפילו דומים מאוד, ולמרבה השמחה, גם מתקשרים היטב לכמה מהסוגיות בקהילתנו.

הנושא הראשון שעולה מיד לעין, כאשר משווים בין שני הסיפורים המרכזיים בפרשה, הוא האפליה בין הבנים. יעקב אוהב יותר את יוסף, ומעדיף אותו על-פני שאר אחיו, את זה יודע לדקלם כל ילד בכיתה ג'. מה שמזכיר לי אנקדוטה קטנה מימי ילדותי, כאשר בכיתה כולנו הזדהינו מאוד עם האחים המופלים לרעה וקינאנו לאהבת האב, בעוד אחד מאיתנו, הזדהה דווקא עם יוסף וקינא לכתונת הפסים שהושמדה. יותר מ-20 שנה עברו וכיום תוכלו למצוא אותו באוויטה, את הכותנה שלו, אני חותמת, לא תפספסו.

בחזרה לפרשה, כאמור, הבן המועדף. גם ליהודה יש בן מועדף – ער. אנחנו למדים זאת כשאנחנו קוראים שיהודה בחר את שמו בעוד אשתו בחרה את שמות שאר הבנים, וגם כאשר הוא היחיד לו יהודה בוחר אישה בעבורו – תמר.

אפליית אחים היא בעיה אליה התייחסו גם חז"לינו כשכתבו: "אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.”

אני לא רוצה לקחת אחריות על קביעות של מעשה ותוצאה, ולא הייתי ממהרת לקבוע שבגלל העדפת יוסף הגענו למצרים, כי סביר להניח שלהשגחה העליונה גם היה תפקיד בעניין (ולראיה – בימים בלי GPS מוצמד ב-USB לכל גמל, סביר להניח שלא ב"מקרה" הזדמן ליוסף מי שיכוון אותו משכם אל אחיו שבדתן. אבל אני חושבת שהמסקנה ברורה – להפלות זה רע. נשאלת עכשיו רק השאלה מהי אפליה.

התשובה, לדעתי, אינה פשוטה כל כך. שהרי אם אנחנו מסיקים שאפליה משמעותה העדפת אחד על האחרים, אנחנו יכולים גם להסיק שההעדפה הזו נובעת ממשהו – ככל הנראה מתבנית אידאלית כלשהי שחולמים ההורים עבור ילדיהם. מתי נוצרת אפליה? כאשר אחד הילדים (או כמה מהם), לא ממש מתאים לתבנית הזו. במצב שנוצר, ההורה לא מאפשר לו להתפתח ולהיות הוא עצמו, והילד, שלא רוצה לצער את הוריו ומחויב למצוות כיבוד הורים, משלם מחיר כבד.

זה נכון בסיפור המקראי שלפנינו, בו האחים, ובראשם יהודה, משלמים מחיר כבד על כך שמצד אחד נאלצו להתמודד עם העדפתו של יוסף, ומצד שני, לא מלאם לבם לספר לאביהם מה עוללו לא, זה נכון גם בהמוני מקרים בקהילה שלנו, בה שומעים לא מעט "אולי אני אתגבר, אולי אחיה עם אשה ואקים משפחה, רק כדי לא לצער את ההורים" וכ"ו. המחיר, חברים, עומד להיות כבד מנשוא.

אבל גם נקודה אופטימית אני רואה בפרשתנו, בנקודת החיבור בין סיפור יוסף לסיפור יהודה. כאשר תמר ההרה שולחת ליהודה את סימני הזיהוי שהפקיד בידה, כאשר חשב אותה לזונה, היא אומרת לו "הכר נא". לא מדובר במלים סתם, הן מהדהדות היטב בראשו של יהודה, אלה בדיוק הן המלים שאמרו הוא ואחיו ליעקב כאשר הציגו בפניו את כתונת יוסף המוכתמת בדם.

"הכר נא" – מבקשת תמר מיהודה, כאשר היא מציגה בפניו את הסימנים המזהים, אלא שלא משאירים מקום לשאלה בנוגע לזהות בעליהם. “הכר נא" – אומרים האחים ליעקב, מאלצים אותו להתמודד עם הנורא מכל – אובדן הבן, על אף שהוא שקרי.

"הכירו נא" – אומרים גם אנחנו לחברים בקהילות שלנו, בישיבה, בבית הכנסת, וכן – גם בבית. “הכירו נא", הנה הסימנים מונחים לפניכם, זו הזהות שלנו. “הכירו נא", כי אם נמשיך לחיות בשקר, התוצאה תהיה כתונת אחת צבעונית ומהממת מוכתמת בדם, ואב אחד, בוכה על ילדו שאבד. “הכירו נא".

תורה

זוהי אזעקת אמת

יש לי בכיור המטבח עכביש שחור וענק ושעיר. לפי הרבה וויקיפדיה מדובר בטרנטולה. לפי הפרנויה שלי זו כמובן אלמנה שחורה. אללי.

-מסתגרת בחדר ותוהה אם זה לא יזחל אליי-

ירושלמים, הושיעה נא

(עדכון: הרב הלל לברי-ישראלי העשוי ללא חת, הגיע ושיחת את החיה הרעה. אולי אצליח לישון)

כללי

מיהו רב?

כותרות העיתונים משתעשעות בימים האחרונים בדיווחים אודות נער בן 14 שעתר על-מנת שיותר לו לעבור את מבחני ההסמכה לרבנות. העולם הדתי, כמובן, סוער וגועש, ואף רפי פוירשטיין, ממקימי "צהר", כתב מאמר באתר של המדינה, בו הוא מפרט מי ראוי להיות רב בישראל.

האמת, הוא צודק בטענותיו, רב לא מספיק שיידע תורה, גמרא ופוסקים. רב צריך להיות קודם כל בן אדם, כזה שמקשיב, כזה שיכול להבין גם לנבכי נפש חברי קהילתו. וכן, ככזה, הוא לא יכול להיות נער עול בימים. הוא אולי יודע, אבל בגיל כזה הוא בווודאי שאינו מבין, וההבדל גדול.

רק דבר אחד "שכח" לכתוב פוירשטיין. הוא השמיט ממאמרו את התפיסה העקרונית הראשונית המנחה אותו בבואו לקבוע מי יכול להיות רב, קרי מנהיג יהודי. ומהי אותה מלה? "גבר", כמובן.

תורה

להתחיל מבראשית

הרבה זמן לא כתבתי. לא שלא רציתי, אלא שהמון שינויים שהתרחשו עליי (לטובה, בטח שלטובה), מנעו ממני את היכולת הבסיסית להתרכז במשהו… אז מה היה לנו? עברתי דירה (לירושלים, מעתה אני הגרסה הקונסרבלסבית של "סרוגים"), עברתי עבודה (הבית הפתוח שלום, מדברת נועה), אני מתחילה ללמוד ביום ראשון (שכטר. קונסרבטיבית, כבר אמרתי?), ונוסף על זה חצי שנה מדהימה של זוגיות חדשה, נסיעת עבודה לניו יורק, אה, גם היה לי יומולדת.

נולדתי בשמחת תורה, תאריך שקל מאוד לזכור. את יום הולדתי השנה חגגתי בקהילת "הוד והדר" בכפר סבא, שמאז הזוגיות החדשה הפכה לקהילת הבית. אני חייבת לציין שיש משהו מאוד מחמם לב בלראות עשרות אנשים, נשים והמון טף, בגילאים שונים, רוקדים ושרים בהתלהבות לכבוד יום הולדתך (טוב נו, לכבוד התורה, אבל למה להיות קטנוניים).

ובכל זאת, הצלחתי לא להעלות לכאן פוסט "בראשית". זאת, על אף שהבטחתי לעצמי אלפי פעמים שהשנה אני לא מפשלת את הנושא הזה, וכותבת פרשה כל שבוע, בלי דילוגים. מזל שעד שיקראו את "נח" נותרו לי עוד יומיים, ומזל גדול עוד יותר שיש באמתחתי הגיג על "בראשית" אותו אני הופכת בראשי כבר זמן מה.

אתם מבינים, אותי לימדו שב"בראשית" הכל התחיל. "בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ" וכ"ו. ועכשיו אני צריכה שתעקבו אחר קו המחשבה שלי. אם "בראשית ברא", זה אומר שכולנו נבראנו, נכון? יופי. ועכשיו אני רוצה לקפוץ דווקא לפסוק אחר מפרשתנו המופיע גם בברכות השחר "שבראני בצלמו" (ואם אתם חושבים שאומרים את זה אחרת, אתם בזרם הלא נכון :-) ).

אז כולנו נבראנו בצלם ה', ואת כולנו הוא ברא, די בהתחלה, במהלך ששה ימים של עבודות שיפוץ ובינוי שלא יביישו אף קבלן. ולמה אני מתעקשת על ה"בצלם" הזה? מכיוון שהשאלה הראשונה שרצה לי בראש נוגעת לטענה הטרנסופובית עתיקת היומין לפיה "זה לא מה שהטבע רצה" או במלים אחרות "טרנסים הם יצורים מעוותים ועצם מהותם נוגדת את הבריאה בה ישנם שני מינים וזהו".

רגע. בבריאה ישנם שני מינים וזהו? נכון? לא נכון! קריאה מדוקדקת בפרשתנו מראה שהקב"ה בכבודו ובעצמו הבחין בין מין לבין מגדר. לא מאמינים לי? תראו בעצמכם.

הנה סיפור הבריאה הראשון: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם". אז הנה אנחנו למדים שהבריאה עצמה הבדילה בין שני מינים – זכר ונקבה. עצם הסמיכות לבריאת שאר בעלי החיים מרמזת שמדובר באבחנה ביולוגית גרידא.

אבל בפרשה מופיע עוד סיפור בריאה, ושם כתוב דווקא כך: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ… וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

הסיפור הזה אפילו מעניין עוד יותר. ראשית, ניתן להבחין מהר מאוד שמדובר בהבחנה שאינה מינית (ביולוגית), אלא חברתית – ומכאן, מגדרית. בסיפור זה מוגדרים התפקידים החברתיים, ומובחן גם מעמדו העליון של הגבר, שהרי האישה היא "עזר כנגדו". בנוסף, גם מתוארת המערכת הזוגית ביניהם. נכתב כי האדם הודיע שיעזוב את הוריו וידבק באשתו. אני מוכנה לתת את חצי מלכותי למי שישלח לי את שמות הוריו של אדם הראשון.

ומה המסקנה? ההבחנה בין מין למגדר אינה המצאה של העולם המודרני, ובוודאי שאינה "לא טבעית" או "נוגדת את התורה", ההפך הוא הנכון. כל המינים וכל המגדרים נבראו כבר "בראשית", ומכאן חזקה עליהם שנבראו כולם בצלם.

תורה

פרשה כל שבוע: דברים

פרשת דברים, הפותחת את החומש האחרון בסדרה, מחברת בין שני אירועים היסטוריים, האחד נקודתי (דבריו האחרונים של משה לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל), והשני לדורות (הפרשה נקראת בשבת שלפני ט' באב). בהתחשב בקישור הזה, יש להתייחס גם להפטרה אותה אנו קוראים בצמוד, העונה לשם "פרשת חזון".

יש הבדל מהותי בין לשמוע על משהו, שזה מה שקורה לבני ישראל בפרשה, ובעצם בספר כולו – הם מקשיבים למשה, לבין לחזות במשהו – לראות אותו, להיות חלק מהחוויה. אפשר לתת המון דוגמאות, הנפוצה ביותר היא כמובן המסע לפולין (שגם איתו יש הרבה בעיות, אבל לא זה המקום). העיקרון ברור. לראות משהו במו עיניך גורם לך לתחושת שותפות, אחריות ועוד, שלא תמיד נגמרת מהאזנה בלבד. ומכאן המהות הכול-כך קריטית של ה"חזון".

נשאלת השאלה מהו החזון הזה, בו צפו בני ישראל. כדי להסביר זאת, יש לחזור למדרש על ט' באב. לפי המדרש, ביום זה חזרו המרגלים אל בני ישראל והוציאו דיבתה של הארץ רעה. בני ישראל נבהלו והתחילו לבכות, ובתגובה הבהיר להם הקב"ה: "אתם בוכים בכייה של חנם, חייכם שאקבע הלילה הזה בכיה לדורות". אבל גם פה לא הכול ברור. אנחנו יודעים הרי שבתי המקדש חרבו ב-ט' באב, אבל זמן רב צפוי לעבור עד אז. אם כך, מהי הבכייה לדורות כעת, בדור המדבר?

לפי המדרש, בני ישראל היו עם שוב המרגלים בסביבות 600 אלף איש. מאז אותו ט' באב הראשון, בכל ליל ט' באב היה משה מכריז וקורא לעם לצאת החוצה ולחפור קברים ולשכב בהם, כי במקרה וימותו, לא יישאר מי שיבצע את הקבורה. למחרת היה מכריז שוב, וכל החיים יצאו מקבריהם. רק שלא כולם נשארו בחיים, בסביבות 15 אלף איש היו מתים בכל סבב כזה. תהיתם תמיד איך נעלם דור המדבר – שהרי אנחנו יודעים שאיש מהם מלבד יהושע וכלב לא זכה להיכנס לארץ – הנה התשובה.

ומה קרה בשנה האחרונה, לפני שנכנסו לארץ, השנה בה נמסר להם ספר דברים? באותה שנה הם נכנסו לקבריהם, והנה יצאו כולם חיים. מההלם הם חזרו על התהליך עוד כמה וכמה ימים, עד שהבינו שאין פה טעות, אלא הקב"ה ביטל את הגזירה.

ובכן, זהו החזון. דמיינו את האנשים האלה רואים בכל שנה המונים מהם מתים, סתם ככה, בלילה אחד. דמיינו אותם חוזים בפניהם הנדהמות של חבריהם בשנה האחרונה, כשגילו שתמה הגזירה הזו. עכשיו דמיינו את פניהם, פני בניהם, נכדיהם וניניהם, כאשר חזו במו עיניהם בחורבן הבית. זו הבכייה לדורות, ואי-אפשר לברוח ממנה, מוכרחים להסתכל בה נכחה, לחזות. כי אם נעצום עין ונתעלם, לא נזכה לחזות באותו לילה בו יצאו כולם חיים מקבריהם – ליל התקומה.

(ומה היה אותו לילה אתם שואלים? בספירת הימים זה מאוד ברור – ט"ו באב. היום בו הותרו השבטים להינשא זה בזה, היום שעד היום הוא חג של אהבה. רק תפקחו עיניים ותסתכלו)

תורה