פרשה כל שבוע: ויקהל-פקודי
12 03 2010פרשת "ויקהל-פקודי" נפתחת בהתקהלות, בקהילה. משה קיבץ אליו את כל בני ישראל, והודיע להם, לפני הכול, שהם צריכים לשמור שבת. קצת מוזר, אם נתייחס לעובדה שלא הרבה פרקים קודם, ממילא הצטוו בני ישראל על אותה שבת (לדורותם ברית עולם וכ"ו).
אז למה שוב? ולמה "ויקהל"? כי לקהילה יש כוח. יש לה משמעות. היא עומדת כגוף אחד, ומתאחדת לטובת משהו. זה, אגב, מה שקסום כל-כך באיחוד בין שתי הפרשות האלה. "ויקהל" זה שכולם ביחד, אבל "פקודי" אלה כבר ציוויים פרטניים, משימות אישיות לפי כישורים ייחודיים. הקהל מורכב מפקודיו, זה מקסים. לכל אחד יש משמעות, וסך השלם.
ובכל מקרה, ויקהל. ככה זה מתחיל: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת".
ולשאלת ה"למה לחזור על הקטע של השבת, כבר היינו שם". אז זה לא רק בגלל השבת לגופה, זה בגלל ה"תבערו אש". והכוונה לדעתי היא לא לגפרור.
רבי ישעיה הלוי הורוביץ (השל"ה), הסביר את זה ככה: "'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'. רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהינום, והכועס בשבת או עושה מחלוקות חס ושלום, גורם להיות חמת הגיהינום בוער בו בר מינן".
והמסקנה: לא כדי להסביר לבני ישראל ששבת זה חשוב הקהיל אותם משה, אלא כדי להזהיר אותם מהאש – מהמחלוקת. וזה אפילו עוד יותר מהותי בשבת בה ממילא ישנה התקהלות מובנית (זו שמתחילה ב"לכו נרננה" ונגמרת בקדיש). איפה שיש הרבה אנשים, הרבה פעמים יש ריבים ומחלוקות. ופה מזהירים אותנו: תתרחקו מזה ילדים, לא לריב בשבת, ומכאן לא לריב בקהילה. אפשר להתווכח, אפשר שיהיו חילוקי דעות, אבל תתרחקו מהאש, היא כמו דבורה תמיד עוקצת.
אני כל הזמן חוזרת לקישור שבין ה"יקהל" ל"פקודי", בין ציווי השבת לבניית המשכן. לא סתם משתמשים בפרשה במילה "יכל" כאשר מתארים את סוף בניית המשכן. זה בדיוק כמו "ויכלו השמים והארץ". זה אומר שתהליך היצירה שלנו מקביל לזה של ה'. הוא ברא לנו עולם ועשה לנו מקום, אנחנו בנינו לו משכן ועשינו לו מקום.
וההקבלה הזו תקפה לא רק במקום הקהילתי שבונה, במניין שמתכנס (ולא לריב! לזכור את האש!), אלא גם (ובעיקר) במקום האישי, זה שבדיוק בשבילו, בדיוק בשביל ש-ה' יהיה איתנו תמיד בנינו משכן נייד, כזה שנמצא אצלנו תמיד. קוראים לזה שבת.
נהניתי לקרוא.
המתח בין היחיד-המשפחה-הקהילה בשבת הוא מרתק. היחיד ששומר שבת נמשך אל הקהילה, אל החום, אל הסעודות וכל יתר הביחד שביתר הימים יכול להיות מאוד דביק ומעיק. מאידך, קהילה ששומרת שבת (אני נתקלת בזה כרגע יותר כי מצאתי את עצמי בישוב דתי) שואבת את היחיד לתוכה, וגם עוטפת אותו, במקביל. הקו הדק בין מחנק קהילתי לחיבוק קהילתי הופך למשהו אחר בשבת כהלכתה.